האישה שלי בגדה בי, סלחתי לה, בגדה בי שוב, סלחתי שוב, בפעם השלישית היא כבר נכנסה להריון, פה ביקשה נפשי לעצור לרגע, לעכל את מהות הכאב, להשאיר רגע את ה'סליחה' לזמן אחר, שיעור חשוב יותר בציר הזמן של חיי ביקש להישמע.
מיום ליום אני מגלה כמה התקופה ההיא הייתה חשובה, עבר זמן מאז ואת השתלשלות חיי פרקתי במילים במרחב הדיגיטלי שפה, לא חסכתי את מה שהלב רצה לבטא אז, 'אול אין' קראתי למסע הזה.
לפני שבוע וחצי נאלצתי להיפרד מהדירה היפה שלי בגבעתיים, דמעות מפח נפש צרבו לי עפעפיים, הדירה הזו שלרגעים הייתה בית חולים לכאב, בית חולים ליצירה שלי, למילים, לדרך החיים החדשה שנסללה על אדמת טרשים מדממת. הדירה היפה שעיצבתי הפכה בשבוע האחרון לחלל אחסון, ארגזי קרטון של שופרסל החליפו את תמונות ההשראה והפכו לנוף חיי, ושם בין כל אריזות החיים, נפגשו עיניי לפתע עם מכתב שכתבתי לעצמי אז בימים הקודרים ההם, מכתב שכתבתי לחבר החדש שלה.
אני זוכר את 'ימי אחרי הפרידה', איזה ימים כואבים, זוכר שרוב הזמן חרטתי אותיות כחולות על הדף, ובין לבין חיטטתי בוואסטאפ רק כדי לגלות שהיא 'מחוברת' בארבע וחצי בבוקר, עדיין צרובים בזיכרון השיטוטים בפרופיל הפייסבוק שלה, בלש עם שינים מהודקות ומצח קפדני אני, מביט על דמותה המפוקסלת, על התמונות החדשות שלה עם החבר החדש, והטיול שלהם לחו"ל, בעיניים חיוורות התמקדתי בתמונת הנשיקה שלהם, ומאחוריהם אמסטרדם, חקרתי כל מבט בשניהם, סיווגתי כל תנועה, כל איבר, כל נקבובית בגופם היתה ראייה לבלש הכאב שביקש ללמד אותי שיעור לחיים, ואת התמונות ההן אני זוכר, ניצבות בהירות לנגד עיניי, ומולן המילים שעל הדף, מצילות אותי, כמו היו משענת בעולם של תוהו ובוהו, בין וואטסאפ לפייסבוק, לא חדלתי ממלאכת הכתיבה, מוזר שדווקא את הכתיבה הזו אני לא זוכר, מילים רבות נשפכו שם, שירים, סיפורים, הרהורים, הבחנות, תפילות, ואת המכתב הזה, שאני אוחז ברגע זה בידי כמו חמק מזיכרוני, זה הכתב שלי, אני מכיר אותו, אבל לעזאזל אינני זוכר דבר מזה. מכתב שביקש שאקרא אותו דווקא עכשיו, מעין קפיצה קוונטית מהזמן ההוא לזמן הזה, הפרידה מהאישה כמו הפרידה מהבית בגבעתיים. במכתב הזה אני מול עצמי, מול החבר החדש שלה שהוא בעצם אני, והמילים ההן אחח המילים ההן כאילו הפליגו מעבר לצרות העולם ההוא.
אז הנה הוא לפניכם:
"אם היה שולח לי החבר לשעבר שלה מכתב כזה לעצמי הייתי קורא אותו בשקיקה, אבל הוא לא שלח, אז החלטתי לכתוב את המכתב הזה לעצמי, מתישהו אני אשלח אותו אלייך החבר החדש שלה.
עינייך נושאות לעננים ובליבך הודיה על שנפגשו דרככם, זה זמני יקירי, שנינו יודעים שמה שראית בדרך הם שיירי גופות של אנשים כמוך שנספו בקרב על הרגש, אבל אתה עוצם עיניים אהובי היקר עד כי הופך אתה לגופה.
אתה בטח מרגיש גדול, זה מה שהיא עושה אותך, האמת היא שהיא מקטינה את עצמה, בעולם היחסים המדומה זוהי התרמית של הגדוּלה, אל תפחד להתבונן באמת, גם אם היא תבהיל אותך, אתה תלמד הרבה על יחסות מהי.
היא בטח בוכה עכשיו, דמעות, אויי אני יודע מה אתה עובר, ומול הדמעות, היופי המשכר שלה, תשוקות הגוף, אינך יכול לעצור את הבלמים של הרכבת שירדה מהפסים, ארגיע אותך, זאת לא רכבת, מעולם לא היו כאן פסים, זה הכל בראש.
בין הסדינים הצוננים, חשד יכרסם מחשבות, אל תאשים את עצמך, מה חשבת? כלב אמסטף שיניים חדות לו, ואתה ישן עם אריה.
עינייך פוזלות ואתה סוגר עלייה בציפורניך, זכור אחי שאתה סוגר את ליבך, החופש האמיתי הוא בשחרור.
אתה תכאב זה ברור לי, אתה תבכה זה גם ברור לי, אתה תגדל אבל זה ייקרה רק אם באמת תרשה לעצמך, זה ממש ברור לי.
אומרים שלהיות ליד אש, הדקה מרגישה כמו שעה, ולהיות ליד אישה יפה השעה מרגישה כמו דקה, אתה בטח שואל את עצמך, איך במפגשים איתה הדקות כל כך ארוכות, פקח עיניך בנאדם, הבט באש, אתה נשרף.
אז ברור שתעברו לגור יחד זה ייקרה מתישהו, וברור שכייף לכם בפייסבוק בתמונות הנשיקה שלכם בארץ הקרה הזו נטולת השמש, מעוטרים מעילים מעוּמְלָנִים, שנינו יודעים שזה רק למראית עין, שהפחדים מכרסמים בך בכל פעם שאתה נח על הספה, ובכל פעם שהיא מחייכת לאדם אחר, הגוף, אתה מרגיש מתחיל להתכווץ.
בבקשה זכור, כי האישה בה בחרת לך, ילדה היא, והיא תלמד אותך להיות אבא, דבר ראשון לעצמך, אתה תלמד לאהוב את עצמך יותר וכמו הזמן שהענקת לה, אתה תשחה בים של זמן, אל תכעס עליה בבקשה, הפרידה תעניק לך טוב, אם תבחר לראות אותה כך, אתה יוצא עם אחת המורות הגדולות של חייך, היא תלמד אותך על עצמך, דווקא שתיפרדו, מדהים אה? היא בחייך כדי לפרק אותך לרסיסים, ואולי רק כדי שתקום, תתחזק ותאסוף חלקי גוף ונשמה כמו להיוולד מחדש, והאמת יקירי זה שווה את זה, והדרך, ארוכה היא, חסרת נוף, מהמורות בלי סוף, חשוכה ברוב הזמן, אבל אל תכעס עליה, כמו ה'דרך לאיתקה', תראה שהיא תעניק לך מסע נפלא.
דמעות החורף ומיצי המרה יהפכו את שבילי הכאב, לנחלים גואים, אל תדאג, לאדם עונות משלו, ועם פסי האור הראשונים של השחר ניצני מחשבות אביב ינבטו מציאות, יבשרו לך את תחילתם של חיים חדשים.
אני שולח לך אהבה חבר יקר שלה.
אני אוהב אותך."
וזאת תמונה של בית אהוב בגבעתיים
