אין ספק, זוהי שעתו היפה של הכדור שלרגע נח מאיתנו, בגן העדן היפה הזה שהתכנסנו אליו, אין כעת זיהום אוויר, אין פצצות וגם לא טילים, אין פלסטינאים, אין יהודים והשחור של הסודנים כבר לא כזה מאיים, החמאס לא שולח בלונים, ישראל לא מגיבה במטוסים, המלחמות פסקו, סוף סוף, איזו הקלה, תודה על השקט.
נדמה שהקורונה מלמדת אותנו שברגע האמת כל מה שחסר תועלת מתנדף כמו עלה ברוח, שהשנאה שאנו גדלים עליה היא, היא ולא אחרת המגיפה השחורה של התודעה האנושית.
בעוד שהתעסקנו בלייקים ועוקבים, מגיע משהו גדול מאיתנו ומציג בפנינו את השינוי שמתדפק על דלתנו, ואיתו התובנה שכנראה אנחנו לא הזן השולט במרחב, או במילים אחרות הגיע זמנה של האנושות לשלוף את מוט הסלפי מהמוח שלה, ולהפסיק לחשוב שהשמש זורחת לה מהתחת, היא מעולם לא זרחה, חשוב שנשים דברים על דיוקם, שמש לא זורחת, שמש גם לא שוקעת – זה אנחנו שסובבים סביבה.
וחשוב שנזכור את זה.
רק בשנה האחרונה נשרפו יערות עצומים באוסטרליה, ולא במקרה, יד מכוונת של נבחרי ציבור תאבי בצע וחסרי אחריות של ממש העלו יערות שלמים באש, בברזיל חצי אמזונס נכחד, הריאות של כדור הארץ קרסו וכעת גם הריאות שלנו.
עד שלא נשכיל להבין שאנחנו חלק מאותו השלם, כדור הארץ ימשיך להשתעל ולהוציא אותנו החוצה.
בעוד אני כותב את המילים הללו, אסדות קידוח מזהמות ניצבות בגאון מול חופי הארץ, נגע זר, זיהום אוויר מים ואדמה – זאת עבודה חיונית מסתבר.
אולי עכשיו יותר מתמיד, זהו זמן טוב של האנושות להיכנס לבידוד ולחשוב על המעשים שלה במאה שנה האחרונה ועל איך היא רוצה להתקדם במאה השנים הבאות.
***
לפני 12 שנה בעוד העברתי את זמני בשלב הבא של הטכנולוגיה, יצאה נפשי לאמזונס של ברזיל, שם בעומק היער הסבוך, ביקשתי להביט אל צלקות ליבי, אם תפילה זאת הדרך שלנו לדבר עם אלוהים, אינטואיציה הייתה דרכו ללחוש באוזניי, משפט יפה, אבל לא שלי, והנה מצאתי עצמי בלב היער הענק ומולי שאמאן אינדיאני העונה לשם אמיליו.
הרבה לפני עידן הווי-פיי, הלייקים והעוקבים שתיתי איתו איוואסקה ויחד למדנו על גן עדן שנעלם. ערב ערב שתיתי את תה הקסם סביב המדורה, איתו ועם קומץ שבט אינדיאנים חכמים שלא הבנתי מילה ממה שאמרו, אבל נשבע לכם שהבנתי הכל, וכשלא יכולתי להכיל את עצמי יותר, ואותם, ואת העולם שמסביבי, הקאתי את חיי שהיו ואיתם גם תודעה ישנה.
אחד השיעורים שאמיליו לימד אותי היה ”אהו-מטאקו-יאסין“ ששאלתי אותו לפירוש של מה שאמר הוא השיב שכולנו אחד, שעץ בברזיל קשור לגשם במרוקו, שכל מערכות היחסים שלנו שזורות אחת בשניה, הנפשיות הגופניות והחומריות ועלינו לדאוג לטפח את הקשרים הללו ולאהוב אותם רק כך נוכל להתקדם כאנושות אל השינוי הבלתי נמנע שהשלב הבא של האבולוציה מבקש מאיתנו, זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי ’השלב הבא של האבולוציה‘ ואהבתי את זה.
כשחזרתי מברזיל הבחנתי כמה ה‘האומטאקויאסין' נוכח בכל פינה במרחב, איך הכל קשור בהכל, בתור לסופר, בפאנץ של בדיחה, בפקק באיילון, וכעת כל העולם נוכח לראות איך סיני קטן בלי כינור יכול לסובב עולם שלם מאפצ‘י.
***
בימי חוסר הוודאות, אני מגלה שהחיים הופכים להיות שבריריים יותר ויותר, עדינים כמו שיר של ויסלבה שימבורסקה, כעת יותר מתמיד לא מובן מאליו האוויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים, החופש שלנו במרחב, והפרטיות, זמן טוב בשבילנו לחזור אל השמש של כל אחד ואחת מאיתנו, ולהזכיר לעצמנו ששמש לא זורחת או שוקעת זה אנחנו שמסתובבים סביבה, ולמה אני מתעקש לזכור את זה כי רק כך נוכל להשתחרר מנקודת המבט של זורח או שוקע, טוב או רע, ולהתבונן על העכשיו מפרספקטיבה רחבה יותר מציר הזמן.
רק כך נוכל להביט על המגיפה ולהבין שהיא בעיקר מגיפה תודעתית שמכילה בתוכה רעיון של שינוי בסטטוס קוו, שינוי בהרגלים, בתפיסה, שינוי בתודעה, כי האמת היא שאנחנו עצמנו חווינו לא מעט מגפות כאלה בשנים האחרונות מגיפת הפייסבוק והאינסטגרם חדרה אל תודעתנו הרבה יותר מכל נגיף ועיצבה אותנו לחלוטין, מגיפת הספינר לעומתה שרדה בקושי עונה, מגיפת הקורקינטים שהתפשטה, גוותה בישראל לא מעט קורבנות, בעיקר צעירים, מגיפת היוגה, המדיטציה, והפילאטיס שחדרו לכל סטודיו בישראל השפיעו, אם לרגע נגולל עוד קצת עם הרזולוציה נגלה שציר הזמן כמו התעקם לרגע הנוכחי כמו הכין אותנו אל פתחו של השלב הבא.
מאז התאונה שעברתי אני עד כמה המתנות הכי גדולות מגיעות בעטיפות צלופן מכוערות, דווקא שאנו מבודדים אנו יכולים להבין כמה אנחנו קשורים, פרדוקס שאני לומד להבין, איך פתק בחירות אחד של סטודנט בקלפי בפלורנטין יכול להשפיע על מערכת סוציואוקונומית של כולנו בישראל, כעת זה ברור, איך תינוק חולה בעזה יכול להדביק סבא בהרצליה, שמדביק עוזרת פילפינית שיש לה חבר בתאילנד, ועכשיו כבר אין בננה לוטי בדוכנים של קוסמוי.
תודעה חדשה רוכבת על כל כך הרבה אלמנטים במרחב, אם נשכיל להעמיק בתודעה ולא באלמנטים נוכל להקשיב, אולי לרגע, לקריאה חרישית, ממעמקים, לחזור אל שורשינו מימים ימימה, ואז כדרך טבע נחצה את אחד השלבים היפים, המרתקים וגם המאתגרים של התודעה האנושית.
כדאי להתחיל אולי בהבנה שכל אחד מאיתנו הוא נשא. נשא של תודעה, ובדרכו שלו, כל אחד הוא טוקבק של הבריאה, בבבשר ודם, האחד נשא של מילים, האחר בדיחות, השלישי פיצה של דומינוס, כמו נגיפים של רוח חדשה אנו מפיצים את השינוי אם בכוונתנו וגם אם לא.
***
והכל יחלוף.
אם יש משהו שלמדתי מהתאונה ואחלוק גם אתכם, הוא, שלכל דבר בחיים יש התחלה-אמצע-וסוף, לזוגיות, לבדיחה, לסדרת טלוויזיה, לחושה בסיני, לחשבון הבנק, לשרירי הבטן, ולנגיף קטן מפאתי סין.
בתוך כל החלום הקולקטיבי הזה, הזכרון גם הוא חולף והשכחה חודרת לחיים שיחזרו בדרכם למסלולם, כמו הכוכבים בשמיים גם הם יסתדרו בקומפוזיציה הרמונית,
ואט אט ידברו בחדשות על חמאס, ועל דעאש, על בלונים וצוללות, יהיו עוד בחירות ועוד בחירות ועוד בחירות, מגיפת הקורקינטים תגיח בקיץ ותגבה קורבנות נוספים, והרופאים שמחאנו להם כפיים אדירים, ימשיכו לעבוד קשה כי יש שכר דירה ומיסים, בדיוק כמו לכבאים שכיבו את השריפות בכרמל, שזה הם והם זה אנחנו, נגלה עם הזמן שהיו לנו כוונות טובות, אבל הן שייכות לבידוד, כי מה שהיה בבידוד נשאר בבידוד, ובזמן שבודדו אותנו, משלו בנו, העבירו חוקים ונגסו לנו בפרטיות שהפכה למצומצמת יותר ויותר.
ונצטער על הזמן הזה ששכחנו.
”מה עושים עם השכחה?“ שאלתי את אמיליו ערב אחד אחרי כוס תה.
”אנחנו לומדים את השיעור שוב“ הוא אמר
ושוב…
ושוב…
ושוב…
כמו כדור שמסתובב סביב השמש.
האו-מטאקו-יאסין
(וזאת תמונה של כוח רצון)
