סיפור על שנה שחלפה
שנת 38 הייתה שנה מאתגרת בחיי, שנה קשוחה, תמ“א 38 אפשר לומר, פינוי בינוי אם ממש לדייק, שנה שהשאירה אותי על פיגומים, תרתי משמע.
תאונת אופנוע קשה העניקה לי הזדמנות כואבת לעצור ומתוך הדממה הכפויה להביט על ציר הזמן של מסע חיי.
כדי להבין כמה השנה הזו היא אבן דרך משמעותית, אצטרך לחזור שש שנים אחורה על ציר הזמן הזה והסיפור שאגולל לפניכם הוא מהסיפורים האלו, שהניסיון וכוח המילים שבאמתחתי יתקשה בהם, מה גם שזה עניין לא פשוט לכתוב על חוויה בעודי חווה אותה, אבל, ולמרות זאת, ואף על פי, אני מוצא נחמה על הדף.
בכל זאת, יומולדת.
***
בן 32 וחודש הייתי כשהגעתי לבקתה ההיא, השמש חצתה מזמן את מרום השמיים וכעת היא רגע משקיעה, ברוכים הבאים לקָדִיתַא, הגליל העליון, אני כאן כי ילידים מקושטי נוצות מהאמזונס של יערות ברזיל הגיעו לפרוס את משנתם הייחודית, באתי לכאן לחוות את מסתוריותם של החיים מעומק ליבו של היער שהם נולדו בו. חודש מאי עכשיו, זהו אביב חם בישראל, אבל כאן בגליל סתיו, עננים סמיכים עוד שייטו שם על האוקיינוס הכחול, כאילו בארץ אחרת אני.
תוסיפו את התאורה המושלמת של שקיעה שצובעת את העננים באדום כמעט מסנוור, והנה קיבלתם סט מושלם לחוויה חד פעמית.
מעגל מצומצם של אנשים שסקרנותם נשזרה בסקרנותי נכחו במקום ואינני מכיר אף לא אחד מהם, החלטתי לשלוח רגליים יחפות ולטייל במקום, להרהר על המפגש המיוחל, לסקור את האדמה היפה הזו שתחילתה במטע זיתים רחב ידיים הצמוד לבקתה.
לא זוכר כמה זמן עבר, אבל האודם בשמיים היה שפגשתי אותו, בחור צנום, חיוור מעט, בן 25 בערך, שגם אותו שלחו כפות רגליים יחפות, כמו קבענו להיפגש.
הליכתו הייתה נינוחה, בן בית במקום תהיתי לעצמי, חיוכו רחב, עיניו הירוקות שידרו פגיעות וקולו נסך בי שלווה שהנהן לקראתי ואמר שלום, מהר מאוד מצאנו את עצמנו יושבים למרגלותיו של עץ זית מרשים, אני לא זוכר איך הגענו לעץ המרשים הזה, והנה הוא מספר לי את שמו שלא אזכור, והנה הוא מתחיל לדבר בנמרצות, כמו קורא אותי, ואני רק תליתי בו עיניים סקרניות, הוא המשיך והוסיף שהוא מֶתָקְשֵר עם ישויות. באותה תקופה הייתי סקפטי לאנשים שמנהלים דיאלוג עם סוסי קרן, אבל המפגש איתו היה אחרת, אלה היו עשרים דקות שבהן הרגשתי כאילו סורקים את נפשי ברנטגן, לא ארחיב במילים על מה שאמר, אלה רק על המשפט שהוא בחר לסיים את המפגש האקראי הזה “בגיל 38“ הוא אמר, ”תחווה אירוע מחולל שישנה את מסלול חייך, שדִינוֹ הצלחה“ מילים ששש שנים אח"כ, הם ימשיכו להדהד בתוכי בזמן שאהיה מרותק למיטה בבית חולים ועיניי נעוצות בסדק בתקרה.
החושך הגיע, והנה שנינו חוזרים לבקתה, לאנשים עם הנוצות, להעביר לילה קסום, וזה אכן היה לילה קסום,
בצהריי היום שלמחרת עזבתי את הבקתה, עוד רציתי לפגוש בעיניו הירוקות
אבל כמו המסתורין הגדול שלמדתי ממש בלילה האחרון מקריותם של החיים כמו עננים, באים והולכים.
בנסיעה במכונית לתל אביב גמלה בי החלטה, החלטה גורלית, כמו ההחלטה הזו שבנאדם מפסיק לעשן ומפסיק, החלטה עמוקה, שורשית, והיא הייתה שאני מציב יעד במסלול הגִ'יפִּיאֶס של חיי, וזה גיל 38, ולשם אני צועד. בעיני רוחי בנסיעה ציירתי את עצמי, דמיינתי איך אהיה בגיל הזה, מי אני ומה אני עושה, איפה אני גר, איך אני מדבר, מה אני אוכל, כל מה שאני יוצר תחת שרביט ידי ותודעתי, ידעתי אז את מה שאתם וגם אני יודעים גם היום, שהחיים זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, באינסטגרם, בפייסבוק אבל בתכלס בחיים האמיתיים.
ועל כן בחרתי לקחת את ההרפתקה הזו בשתי ידיים ולצעוד בשקדנות ובאמונה אל דמותי המשתקפת בנפשי של שנת 38, ובה ראיתי את עצמי עוסק באומנות, ביצירה, במשחק, בהומור, בסטנד-אפ, כותב ומופיע, מתפרנס מעולה וחווה את חיי שדינם הצלחה כפי שאמר לי תחת עץ הזית המרשים.
ההרפתקה הזו דרשה ממני לא מעט, לנסוע לסין, לקוסטה ריקה, ואז לברזיל, ללמוד פורטוגזית, ללמוד לכתוב, אסטרולוגיה, ויפאסנה, יוגה, לרקוד, לרוץ, ולקרוא, לקרוא מלא ספרים שגרמו למוח שלי לפתוח ריצ'רץ' ולדמיון לעוף למרחקים.
החיים עבורי הפכו פתאום הם לאומנות, וכמה שיכולתי וכמיטב יכולתי העמקתי בם, והנה השנים חולפות, והנה אני מתחתן, והנה אני נפרד, ואני לומד על אינטואיציה, פחד וכאב לב, למדתי לבטא בצליל וצבע את שנפשי כמהה אליו, על הבמה ומחוצה לה, והנה אני ממלא מחברות ספִּירָלה בעט נובע, והנה אני בוחר להוציא ספר, ולספר אקרא ”38“.
***
את יומולדת 38 אני חוגג ביער סביב מדורה, מברך על החיים, על המסע, על הבחירות שעשיתי, השינויים שערכתי בחיי, איפה חרגתי, איפה לא הייתי ישר עם עצמי ואיפה יצאתי מלך.
חודש לאחר יום ההולדת, והנה פייסבוק מציע לי אנשים שאולי אני מכיר, והנה אני פוגש בעיניים הירוקות האלה, בפגיעות, בחיוך הנעים, והנה ליבי מתכווץ מהתרגשות כמו חבר שלא פגשתי שנים.
חודש התמהמהתי, והנה אני יוצר קשר טלפוני, הוא לא זכר את המפגש שלנו למרגלותיו של עץ הזית המרשים, אבל הוא הציע שאומר לו את שמה של אִימי, ותאריך הלידה שלי, זה מה שהספיק לו כדי לדבר שוב בנמרצות רק כדי לומר לי שבקרוב מאוד אחווה אירוע מחולל, שדינו הצלחה, ואני שואל מה, והוא אינו משיב, ואני שואל תאריך והוא אומר לי ביוני-יולי, ואני שכבר שני עשורים עוסק בסטנד-אפ, קבעתי את הופעת הסטנד-אפ המצולמת בתחילת יולי, הקוביות של קזינו החיים מסתדרות בתודעתי, עשן המסתורין מתפוגג.
***
ביוני של שנת 2018, שאני בגיל 38 וחודשיים, כשבוע לפני אותה הופעה מצולמת, אני עובר תאונת דרכים.
המסתורין אני מגלה עמוק יותר ממה שחשבתי.
***
מאדם שהיה רץ, קופץ ורוקד, הפכתי בגיל 38 להיות סמרטוט בגופי שלי, פלג גוף תחתון משותק, ומבוהל, בהלה, רגש חדש שלמדתי להכיר, בהלה שמשתקת את כל חושיי בחוסר וודאות, פחד וחושך על פני תהום נפשי, ובכל הזמן הזה לא יכולתי שלא להרהר על שנת 38 שלקראתה שקדתי, והאכזבה, והעצבות, והכעס, והייאוש, והכאב, ומשמעות החיים, ועניינים שביני לבין היקום, והמפגש ההוא תחת עץ הזית המרשים הזה, על איזה הצלחה הוא דיבר שם תחת העץ.
שבוע לפני התאונה עוד רָבַצְתִי בסיני, קראתי את ספרו הנפלא של ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, לא ידעתי אז, כמה הנוכחות של הספר הייחודי הזה עוד יהדהדו בתוכי יום אחרי יום, על הסבל, על משמעות ותכלית, על מה ולמה, על כך וככה.
ובתוכי רִיק, תחושה עמוקה של חוסר משמעות.
חבר אמר לי שהתאונה היא לא עונש, זאת מתנה בעטיפת צלופן מכוערת, תתעלם מהעטיפה ותקבל את המתנה.
והוא צדק.
זה מדהים איך הכל קורה כל כך מהר, מאתגר ובלתי אפשרי להתבונן במילים על תנועת נפשו של אדם, לכל אדם קצב חיים משלו, גורלו גורלו, זמנו זמנו, גופו גופו.
וזמני קיבל קצב משלו, קצב מרפא, וגופי מחלים, ושבריי מתאחים, וככל שהזמן חלף על פני הימים, זיקים של אור חדרו לחשכה. ובחושך כמו נבטים טובים, השנים שקדמו לתאונה נבטו בתודעתי, הדגישו את קווי האישיות, הספרים, הסיפורים, המפגשים סביב המדורה, המָנְטרוֹת, השירים, היוגה, הכתבים העתיקים, האיחולים, התפילות והבקשות, כמו פרחו לתובנות פנימיות, לעוצמה וִיטָאלִית פנימית שאינני יכול לבטא במילים.
יש איכות לתאונה, יש משהו בלהיות כל כך קרוב למוות, פתאום הכל הופך להיות עדִין ולא מובן מאליו, האיכות הזו מתגלה דווקא ברגעים הכי רגילים של החיים, פתאום אני שוטף כלים, ולרגע אחד שהמים נוגעים בעור כפות הידיים, אני נוכח עד כמה זה אינו מובן מאליו, שאני שוטף כלים, שיש פה ברז, שאשכרה מביא לי מים מאני לא יודע איפה, ועם המים האלה אני שוטף כלים, אני פשוט שוטף כלים, וזה יפה לי, יפה לי בלב, נוכחות שברירית כזו, שפגה לה כמו ענן, רגעים קצרים של חיים שחודרים מבעד להווה, לעבר ולעתיד, כמו לחיות בתוך שיר של וִיסְלָבַה שִימְבּוֹרְסקָה, כפסע, כחוט השערה, תער צף על המים, רגעים של יופי שאני כמהה אליהם עוד ועוד.
וזו מתנה נפלאה.
יש סיבה להיותנו, כתב יפה ויקטור פרנקל ”אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל“
אנחנו חווים חוויה, שהיא כל כך זמנית, ואנחנו כאן כמו האדמה, כמו החיות והצמחים מתהווים והופכים למי שאנחנו. שיעור חיינו אני מגלה מרגע לרגע, בהשתקפות במציאות יומנו, המציאות כמו מספרת לנו את מה שאנחנו, היא מָרְאַה, אנחנו מה שאנחנו חושבים, אומרים, מתנהגים ופועלים, אנחנו מי שאנחנו מזינים את עצמנו, באוכל, במילה הכתובה, באות עצמה, בספרים שאנחנו קוראים, המילים שאנחנו מדברים, אנחנו מי שאנחנו מטפחים את עצמנו להיות, במחשבות ברעיונות ובהרגלים שאנחנו בוחרים, אנחנו ההסכמים שאנחנו שומרים עם עצמנו, אנחנו עננים ברקיע, באים והולכים, אנחנו סטוֹרִי שפג תוך 24 שעות, במיימד הרחב של עץ החיים הזה, שאוכל אותנו ואנחנו אוכלים אותו, והשיעור הגדול שאני לומד כעת, הוא בהבנה הזו שכל מה שנקרה בדרכנו אינו קורה לנו הוא פשוט קורה בשבילנו.
עקב לצד אגודל למדתי ללכת, לא קל, וזה כואב, ומתסכל ברמות הצוֹרְמוֹת של התסכול, אחיין שלי אוֹרי כבר בן תשעה חודשים והוא ואני בתחרות מי ילך קודם, צעד אחר צעד, מעט כל יום, מילימטרים במסע של קילומטרים, ועל אף הכאב, בראשי הסטנד-אפ, היצירה הזו שאני כל כך אוהב, ולא סתם, היא הצילה אותי, בנפשי ראיתי את עצמי חוזר לעשות סטנד-אפ, פשוטו כמשמעו, סטנד… אפ, לעמוד, אהבת היצירה שלי מבקשת שאתחיל מלעמוד, אח“כ אתן בקומדי.
והנה אני קם מכיסא הגלגלים הזה, והנה אני צועד עם הליכון, והנה אני כבר עם קביים, והנה אני עם קָב אחד, והנה אני על הבמה, והצחוק הזה שאני כה אוהב מרפא לי את הסרעפת,
והנה אני חוזר לחיים, והנה גם הקָב השני יורד, והנה אני חוזר ללכת, לעמוד, עטיפת הצלופן מתפוגגת.
מתנת החיים מתגלה.
והנה חושך
והנה אור
והנה אביב
והנה שנה חדשה
שנת 39
והנה אני מאחל לי וגם לכם שתהיה זו שנה של בריאות, חיוביות ומלאה בהומור.
תודה על הברכות שלכם,
חג חירות שמח
והנה תמונה של עץ זית מרשים
