ב21 לספטמבר, ביום השיוויון של השנה, החתול שלי מארס יצא מהבית ולא שב. שבוע קודם הוא עוד איבד את עין ימין, הוא נכנס לבית, שכב על שולחן הסלון ופרש את בטנו לעולם, אותו חתול בדיוק שאספתי לפני 17 שנה, רק בלי עין! כלומר, הייתה לו עין, את הגלגל ואת כל הפרודקטים שמייצגים עין, אבל לא היה לו את הלבן של העין, נדמה היה שהאישון השחור התפוצץ כמו חלמון של ביצה רכה, וצבע את הכדור בשחור עמוק, כל כך עמוק שמביטים לו בעין, נדמה כאילו מביטים במראה שחורה, שבה אתה מציץ אל האינסוף של הנצח ובחזרה.
זה לא כאב לו, הוא לא ילל או או בכה, להיפך, נדמה היה שהוא לא שם לב לנכות החדשה. הוא התנהל ברגילות שיא של חתול, נפרש כמו תמיד על השולחן, לא לפני שהוא העיף את הצריח הלבן מלוח השח, הרמתי קול ’מארס לא!‘ הוא ניתר אל הרצפה ושלח את נפשו לקערת המים הכסופה במטבח, הוא ופרוות הרסטות שהוא אימץ לעצמו מההסתובבויות הארוכות שלו בחוץ. הוא חתול מושב, מארס, ולכן חשבתי שכמו שהוא הולך הוא גם ישוב.
זה היה שבוע מוזר, רחוק מעל בשמיים כוכב מארס בנסיגה, הרבה אחרי שקראתי לחתול שלי מארס, התגלה בפניי שגם לאחד הכוכבים שעוטפים אותנו קוראים מארס (מאדים), דרך חתול לבן התחלתי ללמוד על תנועתם של כוכבי השמיים והשפעתם על נפש האדם. בעוד מארס נוסג, ישבתי בביתו של אחי יאיר וצפיתי אפשר לומר בלידה בשידור חי, אשתו של אחי, שהייתה בהריון מתקדם, הלכה לשירותים, לעשות פיפי, ככה בקטנה, רגעים ספורים אח“כ היא צרחה שהיא רואה ראש מציץ לה מהפושפוש, שתי דקות אח“כ נולד לו נועם, ככה בנועם התגלץ לו נועם ושכב על רצפת השירותים, רגעים ספורים אחריו, עוד צעקה רמה ונולדה לה השילייה, רבע שעה אח“כ הפרמדיקים של מד“א הופיעו, עם מספריים סטרליות וחתכו את חבל התבור.
לצד לכתו של מארס, פגשתי בלידתם של חיים חדשים, ריקוד מוזר של כדור שמסתובב, פעם אור פעם חושך, כמו הנשימה כך החיים והמוות שזורים יחד, שואפים חיים נושפים מוות, ככה אני לומד הקטר הזה מתקדם על ציר הזמן.
כמו אמא שמחכה לבנה שישוב משדה הקרב לא פטרתי את מארס מתודעתי, דלת הבית במושב נשארה פתוחה, לחתול, פיראט, בלי עין, עם ראסטות שישוב, על אף הפריצה האחרונה שהייתה לי חודש קודם, לא נעלתי, מי נועל, זה מושב, אנחנו בסגר, להיפך, השארתי את הדלת פתוחה, כמו מלך, אמון שלם במחשבה שהוא בטח ישוב, יירדם, יישתה, יאכל, יעשה קקי בארגז, וייצא לסידורים בחצר. התבדיתי
הוא לא שב לא יום ולא יומיים והנה כבר חלפו שבועיים, ובתוכי הדימיון במצב אופטימי 98 אחוזי סוללה בדמיוני הוא שם שלט ’כבר אשוב‘, כמו השגרה שלפני הקורונה, שמתישהו היא תחזור, אבל היא לא, וככל התקדמו הימים, השלט בדמיון דהה, נועם הקטן לעומתו התבגר כבר חתכו לו חתיכה מהבולבול, ומארס עדיין לא שב, וזה כבר שני אחוזים של דמיון שנותרו שמאותתים בדגלים למציאות חיי, שאולי אקבע את מותו, ואם לא אקבור אותו באדמת חיים, עליי לפחות לקבור אותו בתודעתי.
ועל אף, קראתי תיגר על שני האחוזים הללו, אספתי את רגליי למרחבים של המושב, טיילתי בחצרות הבתים, בעץ השסק של משפחת ארליך, רציתי לראות הוכחה חיה, בעיניי שלי, שהוא חי, שהוא מת, שהוא משהו, אולי הוא ישמע את הקול שלי, ויציץ מבעד לשיח קוצני, חשבתי גם על ריח הזיעה שלי, הבאתי את הכרית שלי, גם את הכרית שלו, מילשייק של ריחות רק כדי לראות את הזנב שלו רועד מהתרגשות של געגוע כמו אחרי שחזרתי מסיני.
אחוז סוללה נשאר ואני צולע את עצמי לחצר של ג‘ו הכלב של השכנים, הם חברים טובים מארס וג‘ו, אולי עבר חתול שחור בינהם וג‘ו התהפך ברגע, בכל זאת קורונה, אין עבודה הבעלים רוב היממה בבית, בטוח התעצבן הכלב, אבל שום טיפה של דם, גם לא סימני מאבק, שום שיערות חתול מתפדרות ברוח, נאדה, ביום בהיר אחד חתול בלי עין נעלם, לא שמעתי כלום רק את השקט של הסגר הכפוי וצליל צורם של סוללה שהתרוקנה.
חזרתי הבייתה, כאוב, סיימתי את ההמתנה הצורמת בבכי חרישי, וכתבתי לך את המילים האלו, מארס, חתול יקר, רציתי לומר לך שאתה בן של זונה, ושאני אוהב אותך, על אף שהפלת לי יותר משלושה סטים של כוסות זכוכית, ומים על המקלדת האלחוטית ביום הראשון שהבאתי אותה, אני אוהב אותך, הפלת לי אהרדיסק של כל ההופעה המצולמת אחי, מחקת אותה לצמיתות יא משוגע, סלחתי לך מזמן יא תחת, לימדת אותי, שיצירתיות היא מעגלית, רצחת את כל הספות בסלון, עם הציפורניים, וזה למרות שקניתי לך עמוד ספציפי לשיוף ציפורניים, תכל‘ס רוב הזמן היית בחוץ, לא יכולת לשייף את הציפורניים שם על איזה עץ? זה לא מה שאתה אמור לעשות? אתה בסביבה הטבעית שלך, למה לא עשית את זה? ובכל זאת באת הבייתה לחרבן ולשייף ציפורניים על הספה, אתה חתול זין כפוי טובה, ואני אוהב אותך, מלא כסף שילמתי על הווטרינר שלך, תגיד תודה לקופיקו, ההצגות בקניון מימנו את התרופות שלך, ואת האמפולות לפשפשים, ולתולעים הקטנים הלבנים שיוצאים לך מהתחת בגלל שאתה אוכל את הפשפשים, איכס עלייך מארס, ועל אף פי כן, אהבתי אותך, למדתי יותר ויותר שאפשר לאהוב גם בלי לצפות לדבר, אפילו מייאווו של מילה טובה לא אמרת, גם אחרי שמימנתי את סדרת הביקורים ההזויה הזו בבית החולים לחיות שעלתה כמו טוסטוס, כי אכלת חוט, מי אוכל חוט? למה היה דחוף לך לאכול חוט? של שטיח גם, מחצלת, פירקת לי מחצלת אחי, שהבאתי מסיני, איזה חתול חרא אתה בנאדם, ועדיין, אהבתי אותך, הבאתי לך ביבייסיטר שירדתי
לסיני,ודיירים בזמן שהייתי חצי שנה בדרום אמריקה, ששילמו ממש כלום לסאבלט בדירה באבן גבירול תמורת זה שאתה תהיה בתוך הבית, למה? כי אתה מלך.
17 שנה חיית כמו מלך אחי, הוכחת לי בזמן הזה שקמצנות גם משתלמת, הבאתי לך את האוכל הכי זול שיש, את השקים הגדולים של חתולי הרחוב? כן אלה, אז אותם אכלת, תזדיין, זאת האמת המוזרה אחי, דווקא באוכל התקמצתי עלייך ומסתבר שזה עבד לטובתך, חיית על גרגירים פשוטים של שקל שלושים, ומים מפילטר כן, יא אפס, הבאתי לך מים מהפילטר M9 אחי, אוסמוזה הפוכה, עם סינון ומינרלים ו4 בוכנות, של הביוקר, את זה שתית, כמה אהבתי אותך, שאספתי 17 שנה את החרא שלך, ערב ערב מארגז חול שאגב גם החול הזה אחי עולה כסף והרבה, חול אחי שיש לך בחוץ, יש לך חול בחוץ! למה לא חירבנת בחוץ? ובכנות כל פעם שיצאת מהבית הייתה לי כמיהה נסתרת שתלך לאיבוד, אבל 17 שנה חזרת, וגרמת לי לשמור על קצב נשימת הלב, המקצב הזה של אהבה ולאהוב אותך שוב ושוב יותר ויותר.
כוכב יקר שלי
